תפילין

תפילין הן תשמיש קדושה יהודי העשוי מעור ומכיל קלף עליו רשומות ארבע פרשיות מהתורה, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, ונשים פטורות מהמצווה. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין במשך כל היום, אך בימינו נהוג להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום.

התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: “תפילין של יד” ו”תפילין של ראש”. ההלכה קובעת שהמניח תפילין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לפגוע בקדושתן כל עוד הן מונחות עליו. הקפדה זאת הביאה לנוהג לפיו מתחילים להניח תפילין רק סמוך לגיל בר המצווה, בניגוד למצוות אחרות, להן מחנכים ילדים מגיל צעיר. בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים של טקס בר המצווה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמן המקראי של התפילין הוא “טֹטָפֹת” (טוֹטָפוֹת), כמתואר בפסוק “וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפת בין עיניך”. פירושה של מילה זו לא היה נהיר גם בעת העתיקה, ועד היום אין לה פתרון חד משמעי. חז”לשהתקשו בפירוש המילה, הציעו בין היתר שהיא מורכבת משתי מילים, “טט” ו”פת”, שכל אחת מהן מייצגת את הספרה 2 בשפה זרה, ומכאן המקור לארבע הפרשיות^[1]; בפשיטתא מהמאה החמישית המילה מתורגמת כ”זיכרון” ו”רושם”; בוולגטה מהמאה הרביעית והחמישית המילה מתוארת כ”תלוי למזכרת” ו”נע אנה ואנה”, ובתרגום אונקלוס היא מתורגמת כ”תפילין”. פרשנים רבים הציעו להקביל את המילה למילה “טטפת” שבמשנה, שפירושה תכשיט (מסכת שבת, פרק ו’, משנה ה’).^[2] פירוש נוסף מזהה את מקור המילה “טטפת” במלה המצרית ddf.t, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו.^[3]

ביאור נוסף למלה טוטפות מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שתרגמה “קשירה”^[4]

השם “תפילין” מתועד לראשונה בתקופת המשנה, ואף מקורו ומשמעותו אינם חד משמעיים. מקובל שהמילה תְּפִלִּין היא צורת ריבוי מן המילה תְּפִלָּה. אך בטקסט ארמי מן המושבה היהודית שהתקיימה ביבשבמצרים מופיע כבר הביטוי “תפלה זי כסף”^[5] ונראה שהכוונה היא לקמיע, ואף באוגרית נמצא טקסט שתוארך למאה ה-14 לפנה”ס לכל המאוחר, ושם נאמר ״ראשה תפלי תלי בן ענה״, שנתפרש: (על) ראשו תפילין תלוי בין עיניו. לכן משערים החוקרים שהמילה תפילין שימשה במקורה ככינוי לקמיע.^[6]

מבנה התפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילין כוללות שתי יחידות: תפילין (או תפִלה) של יד ותפילין (או תפִלה) של ראש, ומהן משתלשלות רצועות עור שבעזרתן ניתן להניחן על היד ועל הראש, בהתאמה. כל אחת מהן מורכבת משלושה חלקים עיקריים:

בית התפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית התפילין היא קופסה עשויה עור בהמה טהורה. על ה’בית’ להיות צבוע בצבע שחור, ולהיות מרובע לגמרי באופן מדויק. גודלם של בתי תפילין המצויים כיום נע בין 2–4 ס”מ, אולם קיימים גם בתי תפילין קטנים יותר. לפי ההלכה יש ליצור מעור ה’תפילין של ראש’ על ה’קציצה’ שתי אותיות שי”ן מובלטות, כאשר בצד ימין של המניח מובלטת אות שי”ן בעלת שלושה ראשים (שין רגילה), ואילו בצד שמאלו מובלטת שין בעלת ארבעה ראשים.

את בתי התפילין ניתן להכין מעור בהמה גסה (כגון שור או פרה), שמעובדים בלחץ רב ונחשבים ליציבים, או בתים העשויים מעור בהמה דקה (כגון כבש או עז), הקלים יותר לעיבוד אולם אינם נשמרים היטב בצורתם לאורך שנים והם גם אטומים פחות. בעבר רווח השימוש בעור בהמה דקה, אך במאת השנים האחרונות, בעקבות פיתוחיו של הסופר נתנאל תפילינסקי, חדר השימוש בעור בהמה גסה. גם כיום התפילין הזולות יותר עשויות בדרך כלל מעור בהמה דקה. ישנם בתים מעור בהמה דקה העשויים מפיסת עור אחת וישנם אחרים שעשויים מפיסות שונות המודבקות זו לזו. בתים מעור בהמה גסה עשויים תמיד מעור אחד.

בניגוד לבשר שנאכל רק לאחר שחיטה כשרה, תפילין כשרות גם אם הם עשויים מנבלה, כלומר חיה טהורה שמתה מוות טבעי או ממחלה/פציעה (שולחן ערוךאורח חיים לב, יב).

התפילין מחולקות לשני סוגים עיקריים:

• “תפילין חרוצות” – תפילין חרוצות הן תפילין שבהם אתה יכול להבחין שישנם ארבעה בתים נפרדים דהיינו שלושה חריצים המפרידים ביניהם כך שאפשר להכניס דף נייר בין בית לבית.
• “תפילין פרודות” – בתפילין אלו ההקפדה היא על הרווח וההפרדה בין החללים של הפרשיות אך אין חריצים כמו בתפילין החרוצות.

את בתי התפילין ניתן לסווג גם לסוגי הריבוע, כלומר האופן בו מרבעים את הבית. הריבוע נעשה למעשה באמצעות מכונת כרסום ש”משייפת” ומכרסמת את העור סביב הבית. ישנן שלושה סוגי מכונות כרסום – מכונה המונעת על ידי חשמל, מכונה המונעת באמצעות הרגל כמעין אובניים ומכונה המונעת באמצעות היד כמעין מקדחה עם מנואלה. אופן הריבוע משפיע על רמת האיכות וההידור של התפילין:

• ריבוע יד – נחשב לאיכותי והמהודר ביותר.
• ריבוע רגל – נחשב איכותי מאוד אך שני לריבוע היד.
• ריבוע מכונה – נחשב לצורת הריבוע הפשוטה ביותר מאחר שנעשית שלא באמצעות “כוח גברא”.

חלקי הבתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית התפילין מורכב משלושה חלקים:

• “קציצה” – החלק המרובע העליון של הבית שבתוכו מונחות הפרשיות. ב’תפילין של יד’ מכניסים קלף אחד, ולכן בתוך ה”קציצה” יש חלל אחד. ב’תפילין של ראש’ מכניסים ארבעה קלפים שונים, ולכן הבית עשוי מארבעה בתים קטנים מוצמדים זה לזה. קיימת מחלוקת האם מותר להדביק את הבתים זה לזה או שעליהם להיות מוצמדים בלחץ בלבד, אולם התפילין המצויות עשויות לפי שיטה המתירה הדבקה.
• “תיתורא” – החלק שמתחת לבית ובולט סביבו. כאשר התיתורא פתוחה, מבחינים בשני חלקים:

1. תיתורא עליונה: החלק העליון של התיתורא הבולט מסביב לבית.
2. תיתורא תחתונה: החלק התחתון של התיתורא. גודלו כגודל התיתורא העליונה והוא מכסה את פתח הבית וסוגר אותו. במקורות נקראת רק התיתורא התחתונה בשם “תיתורא”.

עובי התיתורא: כדי שהתיתורא תהיה עבה וחזקה מדביקים על התיתורא העליונה חתיכת עור רבועה חתוכה במרכזה בצורת ריבוע. את החתיכה הריבועית מוסיפים כאשר עור התיתורא אינו עבה דיו, אך בבתים, שעור התיתורא שלהם עבה וחזק, אין מוסיפים את חתיכת העור הריבועית. בתים אלה נקראים “מקשה”, כי הם נעשים מחתיכת עור אחת בלי שום תוספת.

• “מעברתא” – החלק הבולט מריבוע התיתורא לאחור, ולאורכו עוברת תעלה חלולה שדרכה עוברת רצועת התפילין, לכן נקרא חלק זה “מעברתא”. בשני צידי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי שתהיה לתיתורא צורת ריבוע. במעברתא של-יד בצד ימין למעלה יש חתך גדול יותר כדי שיהיה מקום להכניס בו את הקשר של-יד.

השין בתפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השין מייצגת את האות הראשונה משם ש-ד-י. בדפנות הבתים של ראש יש שני סוגי “שין”:

1. “שין” של שלושה ראשים בולטת בדופן הימנית של הבית של ראש (מצד המניח).
2. “שין” של ארבעה ראשים בולטת בדופן השמאלית של הבית של ראש (מצד המניח).

בצורת ה”שין” של ראש יש מספר מנהגים לפי סוגי הכתב:

1. כתב בית יוסף – מנהג האשכנזים.
2. כתב האר”י – מנהג חלק מהספרדים והחסידים.
3. כתב ספרדי – מנהג חלק מהספרדים והתימנים.
4. כתב האדמו”ר הזקן – ניסיון של תלמידי המגיד ממזריטש לייצר כתב לפי קבלת האר”י העומד בתנאי ההלכה הפסוקה.

הפרשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע פרשיות כתובות על קלף בדיו סת”ם מוכנסות לתוך כל “קציצה”. ארבע פרשיות אלו נבחרו מכיוון שבכל אחת מהן מוזכר כי צריך לקשור או לשים משהו, שחוגי הפרושים וחז”ל אחריהם, פירשו שמדובר בתפילין. ביחידת ‘תפילין של יד’ רשומות כל 4 הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת ‘תפילין של ראש’ רשומה כל פרשיה על קלף נפרד.

הקלף מגולגל מהסוף להתחלה ונעטף בשערות של בהמה טהורה, כאשר כיום נהוג להשתמש בשערות זנב פרה. לאחר מכן הוא נעטף שוב בקלף ואחר כך שוב בשערות לרוחב ואז הוא מוכנס לתוך התפילין. לאחר מכן לוקחים גיד של בהמה טהורה, דופקים עליו עד שהוא מתפורר להרבה חוטים, שבעזרתם תופרים את התפילין. חל איסור על פי ההלכה להשתמש בדבק.

הפרשיות הן:

1. “קדש לי כל בכור” – ספר שמות, פרק י”ג, פסוקים א’-י’. בה נכתב: “קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר … וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים … שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַה’. … וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה’ לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’, בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה.”
2. “והיה כי יביאך” – ספר שמות, פרק י”ג, פסוקים י”א-ט”ז. בה נכתב: “וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ה’, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַה’; … וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה’, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרָיִם.”
3. “שמע ישראל” – ספר דברים, פרק ו’, פסוקים ד’-ט’. בה נכתב: “שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה’ אֱלֹהֵינוּ, ה’ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.”
4. “והיה אם שמוע” – ספר דברים, פרק י”א, פסוקים י”ג-כ”א. בה נכתב: “וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם … וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ … הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. … וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. …”

רצועת עור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועות העור מתחלקות לסוגים שונים, שההבדל ביניהן הוא בסוג העור ממנו נלקח העור לרצועות וסוג העיבוד שלו.על פי ההלכה, רצועות העור חייבות להיות שחורות מבחוץ.

מידות הרצועה:

• רוחבה צריך להיות בשיעור של אורך שעורה לפחות^[7] (כ- 9 מ”מ).
• אורכה בתפילין של ראש הוא כדי “שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט”.^[8]
• אורכה בתפילין של יד אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור.

מידות האורך האלה אינן מעכבות למעשה ולכן אם אינו מוצא אחרות יכול להניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור הנצרך.^[9]

קשירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – קשר של תפילין

על פי ההלכה יש לקשור את התפילין, בין של יד ובין של ראש. הקשירה בתפילין של ראש אינה מוזכרת בתורה אך היא הלכה למשה מסיני.

• דל”ת של תפילין הקשר בתפילין של ראש נעשה בצורת האות דל”ת, ויש בו שלושה מנהגים מקובלים: המנהג הנפוץ כיום הוא קשר בצורת האות דל”ת רגילה, והוא נפוץ בקרב כל העדות, מנהג בני תימן וגרמניה העתיק וכן נוהגים מרבית החסידים הוא קשר מרובע, ומנהג חסידות צאנז הוא של קשר גדול בצורת האות “ם” שאמור לייצג את האות ד’ פעמיים.^[10]
• יוד של תפילין הקשר בתפילין של יד נעשה כעין האות יו”ד. ישנה מחלוקת בין רש”י והרמב”ם באופן הקשירה, לכן נוהגים היום לקשור כדעת שניהם.

סדר הפרשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות ארבע שיטות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש”י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב”ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).

דעת רש”י[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שיטת רש”י יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: “קדש”, “והיה כי יביאך”, “שמע”, “והיה אם שמוע”, כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין (שמאל המניח).

דעת השימושא רבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – תפילין דשימושא רבא

לשיטת השימושא רבה, בתפילין של ראש, הסדר הוא כשל רש”י אלא שמתחילים מצד ימין של מי שמניח את התפילין, אולם יש המבארים את דבריו באופן שאין מחלוקת בינו ובין שיטת רש”י.^[11]

דעת רבינו תם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת רבנו תם יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: “קדש”, “והיה כי יביאך” “והיה אם שמוע” ו”שמע”, כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין.

דעת הראב”ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הראב”ד, סדר הפרשיות בתפילין של ראש כדעת רבינו תם, אך לדעתו מתחילים מצד ימין של מניח את התפילין.

שורש המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת בין השיטות נובעת מפירושים שונים בלשון הגמרא: “תנו רבנן: כיצד סדרן? קדש לי והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא? אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח.”^[12]. המילים “שמע והיה אם שמוע משמאל” יכולות להתפרש שהן מסודרות משמאל לימין (כדעת ר”ת והראב”ד) או שהן מונחות בצד שמאל של התפילין (ובזה מודים רש”י והשימושא רבה). כמו כן נחלקו האם “קדש לי והיה כי יביאך מימין” הוא מימינו של קורא (העומד מול המניח וכביכול קורא את הפרשיות שבתוך התפילין, זו דעת רש”י ור”ת) או מימינו של מניח (דעת הראב”ד).

בחלק מספרי ההלכה מצוין שאפילו משה רבנו קיבל את מצוות התפילין בשני אופנים. כך למשל, הרב אביעד שר שלום באזילה כתב ב”אמונת חכמים” (סימן ל’): “כשמשה רבינו קיבל מפי הגבורה סדר פרשיות התפילין, קיבל שני אופנים. אופן אחד להמון העם, ואופן נוסף ליחידי סגולה הבאים בסוד ה’.”

הרב יעקב מדן טוען, כי ההלכה האופטימלית הייתה צריכה להיות כך: תפילין של יד בשיטת רש”י, כפי שעולה מפשט הגמרא, ואילו תפילין של ראש כשיטת רבנו תם, על פי ההסבר הבא: אכן, לכולי עלמא צריך “מימין לשמאל”, אלא שבתפילין של ראש ישנם “צווי דינין” – מצד הקורא ומצד המניח. מצד המניח, “שמע” ו”והיה אם שמוע”, אשר נוגעים למניח עצמו, ולכן ממוקמים מימין לשמאל מבחינתו. מצד הקורא, “קדש” ו”והיה כי יביאך”, אשר נוגעים לכלל העם, ולכן ממוקמים מימין לשמאל מבחינתו.

תפילין של רש”י ושל רבנו תם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר של רש”י הוא הסדר הנפוץ ביותר, ואחריו – של רבנו תם. סדרי הפרשיות של רש”י ורבנו תם שונים בכך:

הבדלים	שיטת רש”י	שיטת רבנו תם
סדר מקום הפרשיות של יד	סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): “קדש לי”, “והיה כי יביאך”, “שמע” ו”והיה אם שמוע” לפי הסדר הכתוב בתורה.	סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): “קדש לי”, “והיה כי יביאך”, “והיה אם שמוע” ו”שמע” (חולק על שיטת רש”י ש”שמע” קודם ל”והיה אם שמוע”).
סדר כתיבת הפרשיות של יד	כותבים את ארבע הפרשיות: “קדש לי”, “והיה כי יביאך”, “שמע” ו”והיה אם שמוע” זו אחר זו כסדר כתיבתן בתורה.	כיוון שאת הפרשיות צריך לכתוב “כסדרן”, אך סדר מקומן אינו “כסדרן”, אי אפשר לכתבן זו אחר זו (כשיטת רש”י), אלא כותבים אותן בסדר כדלהלן: א. כותבים פרשת “קדש לי” ופרשת “והיה כי יבאך”, משאירים עמוד ריק לפרשת “והיה אם שמוע”, מדלגים עליו וכותבים פרשת “שמע” בסוף הקלף. ב. חוזרים לעמוד הריק וכותבים עליו את פרשת “והיה אם שמוע”.
סדר מקום הפרשיות של ראש	סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): “קדש לי”-בבית ראשון, “והיה כי יביאך”- בבית שני, “שמע” – בבית שלישי, “והיה אם שמוע”- בבית רביעי.	סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): “קדש לי”- בבית ראשון, “והיה כי יביאך”- בבית השני, “והיה אם שמוע”- בבית השלישי, “שמע”- בבית רביעי.
מקום יציאת שיער עגל	פרשת “והיה אם שמוע”, נמצאת בבית הרביעי מימין, ולכן את קצות שיער העגל משחילים בחור שבין הבית הרביעי לבית השלישי.	פרשת “והיה אם שמוע” נמצאת בבית השלישי מימין, ולכן את קצות שיער העגל משחילים בחור שבין הבית השלישי לבית השני. לפי שיער העגל הנראה בתפילה של ראש מבחוץ ניתן להבחין בין תפילין של רש”י לתפילין של רבנו תם.

בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש”י כיון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. (ראו הרחבה בערך הנחת תפילין)

קדושת התפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילין נחשבות לכתבי קודש בגלל הפרשיות שנמצאות בתוכן. “כל כתבי הקודש — מצילין אותן מפני הדליקה, … מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות…” (משנה, שבת, ט”ז א’), ולכן נוהגים בהם בקדושה ובכבוד. על פי ההלכה בעת עטיית התפילין אין להיכנס לחדרי רחצה או שירותים ואין להניחם בגוף שאינו נקי, לרבות כאשר יש חשש הפחה בהם.^[13]

ממצאים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התפיסה המסורתית ביהדות, מקור מצוות התפילין ופרטי ההלכות הקובעות את צורתם, הוא במסורת שעברה לאורך הדורות בלא שינוי מאז שניתנה התורה על ידימשה.^[14] מחקרים שונים עוסקים באופי התפילין שנהגו בתקופות שונות, על פי ממצאים ארכאולוגיים ולפי העולה מאזכור התפילין בטקסטים עתיקים.

התפילין במקורות הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מצוות התפילין מופיע במקרא בפסוקים: “וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך” (המופיע בצורות שונות ארבע פעמים בתורה^[15]), אך עם זאת – אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה, או איזכור על אנשים שקיימו את המצווה.^[16] האיזכור המוקדם ביותר שנמצא לקיום מצוות התפילין הוא מימי הבית השני בחיבור שנקרא איגרת אריסטיאס,^[17] שם הוזכרה המצווה ביחד עם מצוות הציצית, ועם מצוות המזוזה^[18]: “ואף ציווה בדברים ברורים לכתוב את האות סביב היד”.^[19] החוקרים מתארכים את כתיבת האיגרת למחצית המאה ה-2 לפנה”ס, אף על פי שהיא מתארת מציאות של למעלה ממאה שנה קודם לכן (שהתרחשה במצרים התלמיית).

בארץ ישראל יש תיאור של התפילין בכתבי יוסף בן מתתיהו.^[20] וכן גם בברית החדשה, ב”הבשורה על פי מתי” מתוארים התפילין כדרך אגב באופן הזה: “וְעֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם, כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם׃” (כ”ג 5). כמו כן, נמצאו תפילין במערות קומראן שככל הנראה שייכים לכת האיסיים שישבה במקום, אך עם זאת ישנם חוקרים שמייחסים את התפילין שנמצאו שם לקנאים מימי המרד הגדול.

במשנה^[21] ישנה התייחסות למנהגי הנחת תפילין מהתקופה על ידי כתות שונות, שנהגו להניחם שלא על פי ההלכה: “העושה תפילתו עגולה – סכנה ואין בה מצווה. נתנה על מצחו או על פס ידו – הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו – הרי זו דרך החיצונים”.

על פי מקורות אלו, נראה שמצוות התפילין הייתה מבוססת דיה בימי הבית השני המדוברים – הן במצרים (שגם בה הייתה קהילה יהודית גדולה) והן בארץ ישראל, ביחד עם מצוות המזוזה (שגם היא לא מוזכרת במקרא עצמו, פרט לאיזכור שבתורה).

תפילין קדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילין ממערות קומראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילין העתיקות ביותר שהתגלו הן תפילין מהמאה הראשונה לספירה, מימי המרד הגדול, שנמצאו במערות קומראן,^[22] בנחל דרגה (בתוך קן של פרס)^[23]ובנחל צאלים. מממצאים אלו נראה שבאותה תקופה רווחו דעות שונות ונוהגים שונים לגבי הפרשיות שבתפילין וסדרן, וטרם התגבשו הלכותיהן כפי שנשנו מאוחר יותר במשנה, בתלמוד ובהלכה. בעקבות השינויים מהתפילין המקובלות כיום, היו שראו בתפילין אלו תפילין כיתתיות (“איסיות -בייתוסיות” או “צדוקיות”) אך מכיוון שבממצאים משתקפים רוב הנוהגים שנשנו מאוחר יותר בדברי חז”ל והפוסקים, יש הסבורים שתפילין אלו היו שלב בהתפתחות התפילין, בהסכמה בין הכיתות השונות^[24]

רובן של תפילין אלה כוללות צירופים שונים של פרשיות, בהם שירת “האזינו” ועשרת הדברות, וגם פסוקים נוספים לפרשיות. כמו כן נמצאו ארבע תפילין שכללו רק קטעים שלא נכללו בדברי חז”ל.^[25] יוצא מן הכלל הוא התפילין ממערה 8 בקומראן (8Q 3), המכילות את ארבע הפרשיות בלבד, וסדר שתי הפרשיות הראשונות (“קדש”, “והיה כי יביאך”) דומה לשיטת רש”י ושיטת רבנו תם, אולם שתי הפרשיות האחרונות (“והיה אם שמוע”, “שמע”) כתובות במקביל, טור מול טור.

גם כתיב הפרשיות שונה מנוסח המסורה. למעשה, רק מיעוטן של התפילין מקומראן כתובות לפי שיטת הכתיב של נוסח המסורה.^[26]

תפילין ממערות מדבר יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילין נוספות שנמצאו מחוץ לקומראן, במערות מסתור בנחל צאלים במדבר יהודה (במערת המגילות) מתקופת מרד בר כוכבא, כללו שתי רצועות קלף המכילות קטעים של שתיים מפרשיות תפילין בנוסח זהה לנוסח המסורה למעט שינוי אחד, בו נכתב “תאכלו” במקום נוסח המסורה “תאכל”.

התפילין בתקופת חז”ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה כהן, שכתב את הדוקטורט שלו על התפילין בעת העתיקה, טען כי התפילין היו בשימוש נרחב בתקופת התנאים. טענה זו נסמכת על קיומו של סחר בתפילין, כמו גם על אזכורם האגבי של התפילין לאורך המשנה והתוספתא.^[27] לטענת כהן, התפתחו התפילין בתקופת הכיבוש היווני של ארץ ישראל, בהשפעת מנהגים יווניים דומים.^[27] אך עם זאת, נראה שמצוות התפילין הייתה נהוגה אף במצרים במאה ה-2 לפנה”ס.^[28] אולם, איננו יודעים על צורת תפילין אלו, או על אופן הנחתם.

חז”ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: “איזהו עם הארץ? … כל שאינו מניח תפילין”,^[29] וכן: “מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו”,^[30] ובחומרה רבה יותר נאמר: “פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין”(כלומר, אדם שמעולם לא הניח תפילין).^[31]

בשלהי תקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום, וכמעט לכל מקום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים ורבי עקיבא, ונראה כי שימוש זה רווח בין החכמים. כמו כן היו שנהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה, וכך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס. התלמוד מספר כי לוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין.^[32]

היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז.^{[דרוש מקור]} השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאד. חיבור הלכתי מתקופת הגאונים בשם “שימושא רבא” מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.

מצוות הנחת תפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – הנחת תפילין

מצוות הנחת תפילין היא מצווה הנוהגת מדי יום, למעט ימים מיוחדים. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין במשך כל היום, ויש הנוהגים כך גם כיום, אך הרוב נוהגים להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום. ישנם בקרב הציבור החסידי המניחים את הזוג השני: רבינו תם, בתפילת מנחה.

הציווי בתורה אומר: “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ” (שמות, י”ג, ט’). וכן בפרשת ואתחנן: “וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך” (דברים, ו’, ח’). נחלקו הדעות^{[דרוש מקור]} האם כוונת הפסוק הפשוטה היא ציווי הנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות.

על פי המסורת כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם “תפילין”, שצורתו על כל פרטיה, היא “הלכה למשה מסיני”. כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב”ם:

“תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי”ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני”

— הקדמת הרמב”ם לפירוש המשניות.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החינוך (מצווה תכא-תכב), מבאר את טעם המצווה ועניין ארבע פרשיות אלו בפרט:

לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא, וכו’, ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו.

והעניין בד’ פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים ואחדות השם יתברך ועניין יציאת מצרים, שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת האל בתחתונים, ואלו הן יסודות דת יהודית, ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האיברים אמרו חכמי הטבע שהם משכן השכל ובהניחנו עליהם דברים אלה לזיכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם יתברך ונזכה לחיי עד.

הרמב”ן בפירושו על התורה כתב דברים דומים בביאור מצווה זו.

אחסון תפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם טלטול התפילין ולשמירתן נהוג לאחסנן בתיק מיוחד למטרה זו. בדרך כלל עשוי תיק זה מבד (ובפרט קטיפה), אך נהוג גם לאחסן ב”תפידנית” שעשויה מפלסטיק שבתוכה מונחים התפילין בתוך הבתי התפילין. לעיתים רקום עליו זיהוי בעל התיק. בקהילות מסוימות נהגו שלקראת החתונה הגבר מקבל ממשפחת הכלה תיק רקום בשמו או בראשי התיבות של שמו לתפילין, שאותו רקמה האישה.

הגנה נפוצה שקיימת על מנת לשמור על שלמות בתי התפילין ואי הישחקותם, היא כיסוי קשיח מיוחד מקרטון או מפלסטיק, שבתי התפילין (של יד ושל ראש) מוכנסים לתוכו אחד אחרי השני.^[33]

סמליות התפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילין, ובעיקר תפילין של ראש סמלו גאווה יהודית, עוד בתקופת הרומאים, כפי שמשתמע מסיפורו של אלישע בעל כנפיים, אשר נרדף על הנחתן והתפילין הפכו בידיו לכנפי יונה – סמל עם ישראל. בספרות היהודית מימי הביניים יש כמה סיפורים על זכות התפילין אשר הצילה חיים. בשואה מפורסמת תמונת השפלת אולקוץ’ בה נראה רבי משה הגרמן, אחד מרבני העיירה, כשהתפילין לראשו מבוקעים בעת השפלתם של הקהילה היהודית בעיר בידי חיילים גרמנים.

באנדרטת מגילת האש לאחר מלחמת ששת הימים, הפסל נתן רפופורט בחר להציג את הרב גורן עטור תפילין של יד (על ידו הימנית דווקא).^[34]

תמונת חייל על טנק המניח תפילין צולמה במלחמת יום הכיפורים והפכה לאחת מהתמונות המוכרות ממלחמה זו. תמונות חיילים מתפללים עטורי תפילין הפכו נפוצות גם במלחמות שלאחר מכן.^[35]

חינוך קטן לתפילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב ארצות הספרדים נהגו לחנך קטן למצוות תפילין, עוד לפני גיל שלוש עשרה, ע”פ הגמרות ורוב הראשונים^[36].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

• דיו סת”ם
• הנחת תפילין
• מבצע תפילין
• חינוך קטן לתפילין

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]