בתי מזוזה

תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)

למעלה – ציצית בקשירה אשכנזית, למטה – ציצית עם פתיל תכלת בקשירה ספרדית

תשמיש קדושה או תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות, לשם קיום מצווה. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם “תשמיש קדושה” כדי לתאר את שני הסוגים.

בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון ציצית, שהאדם לובש אותה), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

תשמיש קדושה או מצווה 

המושגים “תשמיש מצווה” ו”תשמיש קדושה” מופיעים לראשונה בתלמוד בבלי, שם מצוטטת ברייתא העוסקת בהבחנה בין השניים:

תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי^[1] ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה כו ב

ההלכה מחייבת לגנוז כל חפץ שהתבלה ויצא מכלל שימוש שרשום בו השם המפורש, ומשום כך נעשית ההבחנה בין תשמישי קדושה, בהם מופיע השם המפורש, לבין תשמישי מצווה, שלא מופיע בהם השם המפורש ולפיכך אינם מצריכים גניזה. ההבדל בין השניים הוא שתשמישי מצווה הם הדברים המשמשים את האדם לקיום המצוות. בלעדיהם הוא אינו יכול לקיים את המצווה, ובכל זאת, לדברים אלה אין חשיבות מיוחדת מצד עצמם, ולכן אפשר לזורקם לאחר השימוש. לעומתם, תשמישי קדושה הינם דברים שקדושתם באה מצד עצמם, ולא בשל שימוש האדם בהם, ולכן קדושתם אינה פגה וצריך להשימם בגניזה.

ישנו עוד חילוק בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה, שאסור לייעד תשמיש קדושה לשימוש פחות קדוש, ובלשון חז”ל: “מעלין בקודש ואין מורידין”, כלל זה אינו חל בתשמיש מצווה^[2].